אמנות הויכוח 

לכעס באופן כללי יש שם רע, ופעמים רבות הוא אינו זוכה לכבוד הראוי לו. אנו אולי לא כמהים לכעס כפי שאנו חושקים בשמחה או אהבה, אך אנו זקוקים לו לא פחות. בדומה לצחוק ולאהבה, הכעס הוא ביטוי אותנטי לרצונותינו וצרכינו. הכעס מגן עלינו: הוא מאותת שמישהו מסיג את גבולותינו, פוגע ברגשותינו, או מאיים על משהו שחשוב לנו. הכעס מנחה אותנו: הוא הופך אותנו לערים יותר לזכויותינו, ודוחק בנו להיות אסרטיביים יותר ולנקוט פעולות אשר ישנו את חיינו ואת יחסינו. לכן כה חשוב שנכיר בכעס ונביע אותו.

ישנם סגנונות שונים של התמודדות עם כעס וקונפליקט. ישנם אנשים עם פתיל קצר הנוטים להרים את קולם, ולהוציא את הכל בצורה אינטנסיבית. אחרים משתתקים, רותחים מבפנים, ומענישים אחרים בשתיקתם. ישנם כאלו שנוטים להסכים ולותר, וכך נמנעים מקונפליקט בכל מחיר. רובנו מייחסים בעיות של כעס לאנשים שמתרגזים בקלות, צורחים, וזורקים חפצים. באופן מעניין, מחקרים הראו שגם אלה ששומרים את הכעס בפנים דומים לאלו שמוציאים את הכל החוצה: לשניהם, יתכנו יותר בעיות בין-אישיות, סיבוכים בריאותיים, ואף סיכון גבוה יותר למוות בטרם עת. כנראה שלא היינו זקוקים למחקר בשווי מאות אלפי דולרים שיגיד לנו את מה שבודהה אמר לפני כ-2000 שנה: היאחזות בכעס ובטינה היא כמו ההיאחזות בגחל לוהט, במטרה לזרוק אותו על אדם אחר; בסופו של דבר, המחזיק הוא שנכווה. נראה שאין דרך אחת נכונה לבטא כעס; מה שקריטי הוא שנכיר בכאב ובכעס שלנו, ונתקשר עם אחרים בדרכים שיאפשרו להם להבין ולהגיב בצורה בונה.

כאשר אנו בוחרים לחלוק את חיינו עם אדם שאנו אוהבים, אנו יורשים מכלול של כוחות וסגולות שיזינו ויטפחו אותנו. אך עם זאת, אנו גם מקבלים הבדלים ובעיות שאיתם נצטרך להתמודד במשך חיינו. חלק מהבעיות הללו ניתנות לפתרון, וחלקן פחות. למעשה, מומחים טוענים שמעל למחצית מן הבעיות בזוגיות אינן פתירות, כגון חילוקי דעות לגבי גודל משפחה, גידול ילדים, מין ותקשורת. בעיות כאלו בוחנות את יכולת הזוג להתמודד עם קונפליקט, להאזין ולקבל ביקורת, להביע את כעסם באופן הולם, ובתקווה, גם לשמור על חוש הומור. המתח הנגרם מההבדלים הללו יכול להביא לגיוס כוחות, ולעזור לזוג לצמוח, או לחילופין, להוציא מכל אחד מהצדדים את הגרוע ביותר, ולשחוק את בסיס מערכת היחסים.

החדשות הטובות הן שבני זוג לא חייבים להסכים או לפתור את כל בעיותיהם על מנת להיות מאושרים. למעשה, זה חשוב שבני הזוג יביעו את רצונותיהם ויעמדו על עקרונותיהם כשצריך. בשיא הויכוח אנו נוטים לשכוח שלא ההחלטה שנגיע אליה היא שתשאיר את חותמה, אלא האופן בו האינטראקציה השפיעה על מערכת היחסים. האם יצאנו בהרגשה שהקשיבו לנו והכירו ברגשותינו, או שמא אנו חשים לא מובנים, פגועים, או אשמים? פעמים רבות, במקום דיאלוג בונה, המטרה שלנו הופכת להיות "הצודק". ויכוח מוצלח אינו מבוסס על כך שאנו צודקים, אלא שיצאנו בהרגשה חיובית ממנו. 

כמטפל, נדלקת אצלי נורה אדומה כאשר זוג מספר כי הם "אף פעם לא מתווכחים". זוג עלול להימנע מויכוחים מסיבות של פחד מפני הכוח ההרסני של הכעס, חשש מלהזיק למערכת היחסים, ופחד מפני נטישה. כאשר בן זוג נמנע מלהביע את כעסו, הוא למעשה מקריב חלק מעצמו על מנת להגן על מערכת היחסים. גישה זו אולי מפחיתה חיכוך בטווח הקצר, אך בטווח הארוך היא תשחוק את האינטימיות, תייבש את הקשר, ותמית את התשוקה. זאת בהתאם לעקרון בסיסי מאוד פשוט: לא ניתן להדחיק רגש אחד מתוך כלל רגשותינו. אם נדכא את הכעס, נדכא גם את היכולת לאהוב בחופשיות.

זה מסביר גם מדוע מין-פיוס הוא כה עוצמתי. הויכוח לעיתים רבות ממקד אותנו ומחבר אותנו לרגשותינו. הוא הופך אותנו ליותר אסרטיביים ונותן לנו תחושה שאנו זכאים לצרכינו, תוך שהוא מדגיש את הנפרדות מבן/בת הזוג. כל אלו יכולים להגביר את המתח הארוטי והקשר האינטימי.

בני זוג שיוצרים מערכת יחסים "מוצלחת" באמצעות נטרול חוסר נוחות וקונפליקט למעשה מפסידים. מערכת יחסים בריאה נחווית כחיה, תוססת, ומאתגרת ולא כמשעממת ושוחקת. זוגות לא צריכים לפחד מהבדלים: קונפליקטים יכולים להוות הזדמנות לדיאלוג ולהתפתחות. לא קיים מתכון פשוט להתמודדות עם קונפליקטים זוגיים. מה שקריטי הוא שננווט את ההבדלים הללו באופן בונה ותוך שמירה על כבוד הדדי. זכרו, כאשר הרוחות נרגעים, מה שדבק בנו הוא פחות תוצאת הויכוח, ויותר האופן בו התייחסנו אחד אל השני במהלכו.